אבחון ציורי ילדים
כשילד מצליח לצייר ריבוע,
מבחינתו מדובר ברכב או בבית.
הציור מסמל משהו שיש לו בראש,
מה שנקרא בשפה המקצועית 'מגמת ייצוג'
כמה זמן, מחשבה, בדיקה וסבלנות אנחנו מקדישות לציורים שלהם?
קחי לך פסק זמן. אחרי שתקראי את הכתבה הזו, אנחנו בטוחות שתתייחסי אחרת לציורים של ילדייך, ואולי הם יגלו לך מספר דברים עליהם ועליך.
כשאמא של רחלי, בת ארבע וחצי, הגיעה לקחת אותה בצהריים מהגן, ביקשה הגננת לשוחח איתה בפרטיות. אמא של רחלי נענתה בשמחה. אבל כשהגננת הגיעה עם ערימת דפים ביד, היא שמחה קצת פחות. הגננת נראתה מודאגת. היא דיווחה לאמא של רחלי שבתה החמודה מציירת לאחרונה ציורים מפחידים כיון שהיא משתמשת כמעט רק בצבע שחור. "כדאי שתלכי איתה לאבחון, אולי יש לה פחדים", סיכמה הגננת בפנים דאוגות. אמא של רחלי נטלה את הערימה והתבוננה בציורי בתה. היו שם אכן דמויות גדולות וכמעט רק שחורות. שאלת אותה מה היא ציירה? תמהה אמא של רחלי. "לא", השיבה הגננת. "דאגתי ורציתי לשתף אותך קודם".
אמא של רחלי הודתה לה, חזרה עם בת החמש הביתה, ועוד באותו יום שלחה את הציורים לגרפולוגית מומחית שהכירה. למחרת קבלה אבחון באלו המילים:("זו הקטנה גדולה תהיה – ילדה זו היא ילדה דייקנית שכול פרט חשוב לה והיא מדויקת מאוד בעשייתה. למרות שבציור ניתן לראות פריטים שחורים, זה צבע שנותן לפרטים עוצמה ואין חשש לדכדוך או מצוקה בעיקר לפי איכות הקו האנרגטי והפרישה על הדף. ניתן לראות שהתפתחותה של הילדה תקינה בהתאם לגילה.
שחור= מצוקה זה מיתוס ולא יותר".
כילדים, נהגנו לצייר, לשרבט או סתם לשפוך צבע על הדף. כיום, נהוג לאפשר לילדים לעשות זאת כמעט בכל מסגרת חינוכית, פורמלית ולא פורמלית. בעזרת צבעי פנדה, צבעי פסטל, אקריליק או גואש, הילד מוזמן לצייר ולבטא את עצמו ללא ביקורתיות ושיפוטיות ו'לשפוך' על הדף ככל העולה על רוחו.
לתת המודע שלנו יש כמה דרכים בהן הוא מבטא את תכניו. אם תשאלו פסיכואנליטיקאי הוא יגיד שתכני תת המודע באים לידי ביטוי בחלומות. אם תשאלו גרפולוגית היא תגיד שהדבר מתבטא בסימנים גרפיים. הסימנים בהם משתמש תת המודע כדי לבטא את עצמו, זהים כמעט, בכל תרבות. זוהי מעין שפה, לא מילולית, שבנויה מאוצר של ביטויים גרפיים בעלי משמעות. מי שמבין בזה, "מדבר את השפה" ויכול לתרגם למילים. הבעיה המרכזית היא שאין כאן מילון מדויק. סימנים מסוימים יכולים להתפרש לכאן או לכאן. זה יותר מורכב ממה שחושבים, אבל ציורים בהחלט מעבירים מסרים, שערכם רב כי הם לא מסוננים. אנחנו לא אומרים לעצמנו לצייר כך או אחרת "למרות זאת" או "אף על פי כן", כיון שאנחנו לא מודעים ל"דיבור" הגרפי. המצייר מעביר את הרגשתו בלי מסכות".
אחת הראיות הטובות לכך שציורים מדברים, היא ש95% מהמבוגרים שמציירים בית, מציירים סוג בית שאיש לא ראה כמותו בחיים: רבוע עם גג משולש. "יש כמה בקתות כאלה במרומי האלפים", היא צוחקת, "אז למה שאדם מבוגר המתגורר ברמת גן, איש מהונג קונג או דייר מהקומה ה-30 במנהטן יציירו כולם בית כזה? הסיבה לכך היא שכשאדם מצייר הוא משליך מפנימיותו אל הציור. הוא לא מצייר משהו מציאותי. הוא מבטא תכנים פנימיים שלו. זו הסיבה שהאומנות רוויה בארכיטיפים כל כך מעניינים".
ולכל ציור יש משמעות?
"כן, ודאי. השאלה היא האם אנחנו יודעים לפענח אותה, וזה כבר סיפור אחר. הרבה מחקר נעשה כבר, והרבה עדיין חסר. הכתב והציור נוצרים במוח, ומעבירים את מה שהוטען אל הדף. הציור והכתב הם "תוצרים נוירולוגיים" של המוח. כשאדם מצייר, הוא מפעיל מעין תזמורת שלמה של תפקודים מוחיים כדי ליצור קו פשוט. לכן מה שהמוח חולש עליו נמצא בדף, בין אם נבין ובין שלא. רואים את זה היטב בבדיקות MRI פונקציונאליות, בהן נראה תהליך של היווצרות כתב או ציור. בבדיקות אלו מערבים איזוטופים שמראים לבודק היכן יש יותר חמצן, דבר מעיד על פעילות מוחית במקום. לכן אני חוזרת ומדגישה שמה שנמצא במוח, הרגשים, מצב בריאות, משקעים מהעבר, כולם מופיעים בציור. לא את כולם ביכולתנו לקרוא. אנחנו יודעים לקרוא עדיין רק חלק מהסימנים. השאר ממתינים למחקר מבוסס יותר".
קחו תינוק, שלכן או של מישהי בסביבתכן. תנו לו דף חלק וצבע ביד. עד גיל מסוים הוא לא יקלוט שיש לו אפשרות לשרבט משהו על הדף. לרוב הוא ינסה לטעום את הצבע, או את הדף, או את שניהם. רק מגיל שנה וחצי תוכלו להבחין שהתינוק מגלה בהנאה מרובה את היכולת להשאיר סימנים על הדף שלפניו. הציור, או ליתר דיוק השרבוט, שלו יתבטא בתחילה בנקודות ובקווים ללא שליטה. רק בהמשך נוכל לראות שליטה גוברת בסימנים הנשארים על הדף, עד הגעה לרמה של ציור מובנה. "התינוק עובר בהדרגה מתנועות מקריות, לא מכוונות, אל תנועות יותר ויותר נשלטות ומאורגנות לקראת יצירה, לקראת ארגון הקווים המקריים", מסבירה הר כסף. "לקראת גיל שנתיים הוא עדיין מצייר עם כל הגוף, ומזיז את האמה ולא דווקא את פרק כף היד והאצבעות. השלב בו הוא משתף את העין ועוקב, כך שנוצר תיאום עין יד ראשוני, זה שלב המעבר בין שרבוט לציור".
לשרבוט יש משמעות? או שאנחנו מתייחסים רק לציורים ילדים מובנים בגילאים גדולים יותר?
" חוקרת בשם רודה קלוג הסיקה ממחקרה שהשרבוט הוא הדחף האמנותי הבסיסי, שראשיתו הנאה מוטורית, תנועתית. לטענתה, דחף כזה נסמך על טבעו האנושי של התינוק, ועל המטען איתו נולד, וזהו הבסיס לאבחון. בשלב השרבוט ניתן לראות את הטון של האישיות, ולאט לאט, ככל שהתינוק רוכש שליטה מוטורית, נוכל לאבחן יותר. למשל ההתארגנות שלו על הדף מספרת הרבה, כשהתופעה חוזרת על עצמה. פסיכולוג הילדים הנודע דונלד ויניקוט וגם גולומב, מדברים על יציאה מהחוויה הפנימית והלא-מילולית שבציור, אל הקשר עם החוץ. זו יציאה מהאגוצנטרי הראשוני לקשר עם העולם החיצון, בו הוא יכול להציג את תפיסתו הסובייקטיבית, את עולמו הפנימי כפי שהוא חווה אותו. רואים, שהילד מצייר לא רק להנאתו כתהליך פנימי, אלא גם בכדי למצוא חן בעיני המטפלת והסביבה המבוגרת – קשר עם החוץ".
ובגילאים בוגרים יותר?
"כשהתינוק גדל נמצא מאפיינים נוספים. הילד ינסה הילד לצייר "מכאן לכאן" או מלמעלה למטה במכוון. בגילאים בוגרים יותר, נאמר שלוש, יש כבר צורות הנדסיות מכוונות המהוות מבחינת הילד סמלים. כשילד מצליח לצייר ריבוע, מבחינתו מדובר ברכב או בבית. הציור מסמל משהו שיש לו בראש, מה שנקרא בשפה המקצועית 'מגמת ייצוג'. בגילאים בוגרים גם מתחיל שלב נתינת שמות ליצירות שהיא מעין 'הדבקת תו' לפי משהו שמוכר לו מעולמו".
זהו יסוד ההבעה הגרפו-מוטורית. "כשילד מצייר עיגול וקורא לו כדור, הוא מסמל את הצורה והתחושה שהוא זוכר מהכדור. העיגול מהווה סמל לחוויה שהכיר. בשלב זה אותה הצורה על הדף, יכולה לסמל כמה דברים בו זמנית, לדוגמה רמזור, רותי הגבוהה, או מלפפון. תלוי מה הוא מחזיק בראש".
אם צוללים פנימה, אל תוך הציור, ומנסים לאבחן בכוחות עצמנו, נוכל להמציא משמעויות מהיום ועד מחר. כהורים, אנחנו מניחים שאנחנו מכירים את עולמם הפנימי של ילדנו, אבל לעיתים, דווקא ציור יחשוף בפנינו את החלקים הלא מודעים.
חייבים גרפולוג בשביל אבחון ציורי ילדים?
"בעיקרון, על מנת ללמוד את עולמו הפנימי של הילד ואת העובר עליו, יש צורך בגרפולוג המומחה לאבחון ציורי ילדים. באופן כללי, יש מספר כללים באבחון, שעמידים ברוב המקרים, (בדגש על המילה רוב ולא כל) שאוכל למנות את חלקם. אחד מהם זה גודל. הילד מצייר מתוך תחושה פנימית שלו, ולא מצייר את מה שהוא רואה במציאות. לכן כאשר משהו תופס מקום בפנימיותו ומעסיק אותו, הוא יצייר אותו גדול. כשילד פוחד מכלב הוא יכול לצייר כלב על כל הדף, ללא פרופורציה לפרטים אחרים בציור, בעיקר בגלל הפחד. מאידך, כאשר אותו ילד יצייר את משפחתו למשל, הוא עלול לצייר אותם מזעריים וכקבוצת "אנשי מקל" ללא הפרטים המאפיינים כל פרט במשפחה, ללא זהות אישית. זה ביטוי לחוסר האונים שלהם מול הפחדים שלו. אנחנו מרבים לראות ציורים בהם דמות אחת מודגשת יותר בצבע, או בלחץ, בקישוט, בגודל, ולעיתים מודגשת אפילו בכולם, וזה סימן שהדמות הזו מעסיקה את המצייר, לטוב או למוטב".
במה עלינו להתבונן? בתוכן או באופן הציור?
"חשוב לבחון בעיקר כיצד הילד צייר, ופחות עקרוני מה יצא בסופו של דבר, מה התוכן. למשל בציורים רבים ניתן לראות פריטים מבחינה טכנית כמו רחוב, ציפורים ועננים, אבל מעבר לפריטים עצמם יש בציור אמירות אחרות ברות משמעות. ה'איך', חשוב פי כמה מה'מה' שצוייר".
למה אם כן עלינו לשים לב?
"ציור שלא מתאים לרמת ההתפתחות הנורמטיבית בגיל המצייר דורש התייחסות. לא רק בפן הפיזי . כאשר אדם או ילד נתקל בקושי גדול הוא חוזר לשלב קודם. קוראים לזה רגרסיה. ילד במצב מצוקה עלול לצייר ברמה נמוכה יותר מהמקובל בגילו. כאשר צובעים פרט מסוים בציור שנעשה בעיפרון או עט, ודווקא בקווי הלוך חזור, זה מעיד על מטען רגשי כלפי מה שהפרט הצבוע מייצג. לדוגמה, גג מייצג את הראש והמוגנות. אם ילד צובע את הגג, רק את הגג, משהו שקשור להליך החשיבה או לתחושת המוגנות שלו, נמצא בעיניו בבעיה".
בעיניו?
"רק בעיניו. וזה כלל חשוב מאד. באבחון ציורים אין לדעת מה המציאות האובייקטיבית אלא רק מה המצייר מרגיש, כפי שהוא מפענח את המציאות. הציור מספר מה הילד חושב שקרה, ולא מה קרה באמת".
עדיף להשמיט ולהכניס שאלה מכווינה
יוני בן החמש אוהב לצייר. הוא מעדיף לצייר בעיקר בצבע שחור. חזק. כהה. כזה שממלא את הדף. כשמתבוננים בציורים של יוני אפשר לפעמים להרגיש את סף החרדה עולה. מי יודע מה עובר על הילד הזה אם ההעדפה הראשונית שלו היא תמיד שחור משחור? מתברר שלמרות שהנטיה שלנו היא להילחץ מבחירת הצבע הכהה, בשביל הילדים היא דווקא מסמלת לא פעם משהו חיובי.
אופן יצירת הציור
"לבחירת צבעים יש תורה שלמה", מסבירה הר כסף, "שאני לא חסידה גדולה שלה. יש יותר מדי פעמים שאין לילד בחירה בשולחן בגן, והוא לוקח את הצבע הראשון שנקרה לידו. בהקשר של בחירת צבעים קיימים גם מספר מיתוסים לא נכונים לגבי כמה מהם. לדוגמה, הצבע השחור שהןזכר כאן. כל אמא שתקבל ציור שחור תחסיר פעימה, נכון? אז חבל. זה מיותר. זה צבע של הבגד של אבא, והתפילין שאבא מנשק, והכובע של כל הגברים, והוא צבע שניכר יותר בניגודיות שלו על הדף הלבן, כך שילדים עם עוצמה ייבחרו בו, ולא מתוך דיכאון".
אחד הדברים שתופסים את העין בציורי הילדים, האו הלחץ שהם מפעילים על כלי הציור בזמן הציור. לעיתים, ציורים שצוירו בלחץ גדול מדי, מצליחים להלחיץ אותנו.
"מידת הלחץ שמפעיל המצייר על העיפרון, הצבע, או הדף, מובילה לשאיבת המון מידע על המצייר. איכות הקו שבו אנחנו מציירים הוא בעל משמעות עצומה באבחון. כי כל מוח מייצר קו שונה, גם באזורים שהוא לוחץ (כמו רק בקווים יורדים, או רק בעיגולים). לבחינת הלחצים יש מחקר רב ותיאוריות להסתמך עליהם. באופן כללי, לחץ חזק יכול לספר על מידת מעורבות רבה ואכפתיות, או על מידת מתח גבוה, או על תופעה פיזית: יתר מתח שרירי, או לחילופין, מתח נמוך מדי, ואז הילד לוחץ מרוב מאמץ. סימנים אחרים בציור מובילים את המאבחנת להחלטה אל מה לקשור את הסימן הזה של לחץ חלש או חזק"..
נותרו לך עוד שאלות? רוצה להבין היטב את האהוב שלך?