על הכתב ועל הנפש

על הכתב ועל הנפש \ ציפי גולן

תמיד אמרו לי שגרפולוג טוב יכול לדעת עלינו הכל. ת'אמת, אף פעם לא האמנתי… תמיד אמרו לי שדרך הכתב אפשר לאבחן שינויים שעברו על האדם ואפילו להחליט אם הוא מתאים לעבודה זו או אחרת, ת'אמת, מעולם לא השתכנעתי… תמיד אמרו לי שגרפולוג יכול לאתר דרך הכתב נקודות חוזק באדם שמולו ולתת לו דרכם כוח להתמודד גם עם נקודות החולשה שלו, ת'אמת, מעולם לא קניתי. זאת הייתה נקודת המוצא לכתבה הזאת. "ניקח שלוש נשים עם סיפור חיים מרתק, נבקש מכל אחת מהן שלושה כתבי יד משלוש תקופות שונות בחייה ונשלח אותם לגרפולוגית. לא נגלה לה מיהן הכותבות ובכל זאת נבקש ממנה לגלות מה עבר עליהן בחיים ובמה הן השתנו מכתב לכתב. אם היא תצליח זה יהיה מדהים ואם היא תפשל גם כן לא נורא, לפחות ננפץ את המיתוס שהגרפולוג יכול באמת לדעת עלינו משהו", ניסיתי להלהיב את דמיונה של העורכת. והוא נדלק. היה נראה לנו שתוכל להיווצר כאן סאגה מעניינת. גייסנו שלוש נשים שכולכן מכירות וגרפולוגית אחת בעלת שם ויצאנו לדרך.

חני ויינרוט כותבת קטיפה המתמודדת עם המחלה בגבורה, דיתי רוזינר בעלת המופע 'צמיחה חופשית' והגברת חנה רוטנברג – מרצה ידועה לענייני שואה, הסכימו לעלות על שולחן הניתוחים. עופרה הר כסף, בעלת מכון קו נקודה, התנדבה לנתח כתבים בלי לדעת מילה למי הם שייכים. הבתרים לפניכן. והמיתוס? תוך כדי כתיבה גילינו שאי אפשר לנפץ מציאות…

התחלתי לעבוד כשהחברות יצאו לפנסיה

שם: חנה רוטנברג

מקצוע: מרצה בנושאי חורבן יהדות אירופה בארץ ובחו"ל.

מקום מגורים: בלגיה, ישראל, מקסיקו, ישראל.

שנות כתיבה: תש"כ, תשל"ד, תשנ"א, תשע"ה.

תגובתה הראשונית של הגברת רוטנברג למראה ניתוח כתב היד היא (ואני מצטטת): "תשמעי, זה מרשים ביותר!! הייתי אומרת דברים שב90-95% ממש תואמים את המציאות, וישנם אולי גם תהליכים שעברו עלי בתת מודע… מי יודע?!". כשאני מנסה להבין ממה היא כל כך מתפעלת אנחנו מוצאות את עצמינו צוללות פנימה.

תמונת כתב היד של חנה מכיתה א' – כתב יד בשפה זרה

כאשר ניתחה הגברת עופרה הר כסף, גרפולוגית ומנהלת מכון קו נקודה בירושלים את כתב היד הראשון של חנה היא כתבה עליו כך: "כתב ידה של חנה (מכיתה א') מספר על מאמצים להיות מדויקת. חנה ילדה טובה ויהי מה. לא משנה כמה תידרש להתאמץ, חנה שומרת על כל כללי הכתיבה התמה במדויק. דבר זה נדיר בכיתה א', כשעדיין קיים קושי טכני לשמור על גדלים, לחצים, כיוונים ומרווחים. כמובן, אין ספונטניות בכתב (זהו כנראה מושג שלא התקבל על הדעת בחינוך בו היא גדלה), אך הוא נאה ועונה בדיוק על מה שרצו ממנו המבוגרים".

"מכאן ואילך כתב ידה של חנה מציב אתגר בפענוחו. לגרפולוגיה קשה להבדיל במקרים מסוימים מתי אדם רוצה שיהיה משהו ומתי זה אכן כך. לדוגמא, כתב של חנה מדגים נטייה חזקה לסדר את מחשבותיה ופעולותיה. קשה לי לדעת האם חנה מסודרת באמת או שהיא לא מסודרת ומכיוון שזה מה שנדרש ממנה ענייני הסדר מעסיקים אותה מאוד. מה שכן, ברור מעל לכל ספק שהארגון שלה מצוין!".

כשהגברת חנה רוטנברג קוראת את האבחון היא מפליגה אל תוך הזיכרונות. "אין מה לומר, עופרה צודקת בכל מילה. כשאני מסתכלת היום לאחור אני רואה שהחינוך שלנו היה קפדני מאוד מאוד, למרות שאז לא הכרנו כל מציאות אחרת. אני ממש זוכרת את המורה האימתנית שהייתה לי למקצועות חול בכיתה א', לא היה שייך שלא לעשות במאה או מיליון אחוז את מה שהיא דרשה. מצד שני, גם התגמולים היו בהתאם, אני זוכרת את הגאווה שהרגשתי כשהכתב שלי ענה על כל הציפיות וקיבלתי, ראשונה בכיתה(!!!), את הזכות לכתוב בעט ודיו. עד היום אני יכולה ממש להריח את ריח הדיו הטרי שמזגה המורה לתוך הקסת שעל הספסל לידי. זה היה כבוד מיוחד!".

"בחיים שלי בבית הספר היו בהחלט פחד ואימה. אבל חיינו עם זה, לא ניסינו לשנות את המציאות בדיוק כמו שלא חשבנו להתלונן על העובדה שלמדנו אי בי סי ו-אלף בית, בו זמנית. נכון שהיינו ילדות בכיתה א', אבל לא נראה לי שמישהו חשב אם יהיה לנו קשה ללמוד את שתי השפות יחד, היינו צריכות ללמוד ולמדנו, נקודה. החיים שלנו בשנות בית הספר היו מלאים דסיפלינה ומשמעת. אני זוכרת איך בכל בוקר כאשר פעמון בית הספר צלצל, כל ששת הכיתות נעמדו בשתי שורות ישרות והמתינו למורה שתבוא לקחת אותן לכיתה. איחורים? כמעט ולא שמענו על מושג כזה…".

"את יודעת", פונה אלי הגברת רוטנברג וחיוך צובע את קולה, "כשהגעתי לארץ היה לי מאוד קשה להתמודד עם הילדים שלי והמשמעת בארץ. לא הבנתי איך אפשר לאחר, מה פשר הרחמים על ילדי כיתה א' ולמה כמעט לא לומדים בבית הספר שלנו… גם היום, כשאני מלמדת כיתות, קשה לי מאוד להתרכז בהרצאה בתנאי תחנת הרכבת ששוררים שם. כל רגע הדלת נפתחת ונסגרת, נסגרת ונפתחת, בעולם שלי מעולם לא היה דבר כזה…".

"עופרה כותבת שאין ספונטניות בכתב ומן הסתם גם בהתנהגות שלי בגיל ההוא, והיא צודקת. באמת, בבלגיה של אותם ימים לא היה הרבה מקום ליצירתיות. בפירוש לא. בכלל, שנות השישים המוקדמות לא היו שייכות לעולם היצירתי אבל באירופה הנושא הזה היה אולי חד וחריף במיוחד".

תמונת כתב היד של חנה משנת תשל"ד

מול כתב היד השני של הגברת חנה כתבה עופרה: "בתקופה זו חנה נראית יותר משוחררת. היא קצת פחות כבולה אך עדיין עושה הכל כדי להיות בסדר. עם זאת היא חשה באותו זמן ריחוק מהזולת ופחות מרץ שמאד לא אופייניים לה. היא מרגישה תחושות שונות ומגוונות אך המרץ והעשייה שבכתב ידה התמעטו וקשה להבין למה".

הגברת רוטנברג טוענת שהניתוח מדויק. "התקופה בה כתבתי את כתב היד השני הייתה תקופת האירוסין שלי. בהתחשב בעובדה שעד אותה תקופה למדתי כל יום משמונה בבוקר עד שש וחצי בערב, כשבין היתר ממלאים את סדר יומי לימודי פלמית, צרפתית, אנגלית, עברית, יידיש וגרמנית פלוס לטינית ויוונית, אפשר לומר שהעומס קצת ירד… ואם את מתעניינת, מעבר לשפות למדנו גם פיזיקה, כימיה, אלגברה, מתמטיקה, גאוגרפיה, היסטוריה ושלל מקצועות חול, לצד מקצועות קודש כמו תפילה, דינים, היסטוריה, תולדות ישראל, חומש ועוד. בתקופת האירוסין, לעומת זאת, הייתי בדיוק לאחר סיום התיכון. היום שלי לא היה עמוס כל כך והלימודים הקשים כבר לא מילאו אותו עד להתפקע, כך שאפשר להבין מניין נובע השחרור".

"אבל מעבר לחובות הלימודיות, גם מבפנים אני זוכרת את עצמי משוחררת יותר. עם השנים התחלתי לעשות יותר ויותר דברים שאהבתי בלי קשר לחובות החיצוניות. כך למשל, המשמעת אמרה שהייתי צריכה לישון מוקדם מאוד אבל אני הייתי קוראת בחושך מתחת לכרית. המשמעת ציפתה שאקרא ספרות קלאסית משובחת אבל אני אהבתי דווקא לקרוא מחקרים על הירח והנסיעות אליו. המשמעת דרשה שלא אתקרב לנושא השואה – שהיה טאבו בבית שלנו, אבל אני קראתי יותר מספר או שניים שנכתבו על אותו זמן".

"באותה תקופה גם שימשתי כמדריכה ב'בנות אגודת ישראל' – דבר שכמובן הוסיף ושחרר אותי מאוד. מצאתי את עצמי עורכת לחניכותי פעילויות רבות ומגוונות ונהנית מההכנה שלהן לא פחות ממה שהחניכות נהנו מהפעילויות עצמן. אני זוכרת שבתקופת העלייה הגדולה מרוסיה ערכנו יריד בעיר ואת הרווחים שלחנו למחלקת קליטת העולים מרוסיה במשרדי האגודה, בפעילות אחרת סרגנו אפודות ליתומים ושלחנו אותם למוסד של האגודה, וסמוך מאוד לזמן כתיבת המכתב ערכתי לחניכותי מחנה בן שלושה שבועות בארץ ישראל, שם הסתובבנו באל עריש, חברון, עזה ושטחים מעניינים נוספים".

ומה לגבי הנפילה שעופרה מתארת? אני מנסה לכוון את חנה לקטע המעניין של הניתוח.

"גם פה היא צדקה. בזמן שבין האירוסין לחתונה הייתה לי חצי שנה-שלושת רבעי שנה של נפילה בין הכיסאות. סיימתי תיכון אבל לא מצאתי את עצמי משתלבת בלימודי הסמינר. באותה שנה הייתה בסמינר מגמה אחת בלבד: מתמטיקה – אחד המקצועות הבודדים שמעולם לא הצלחתי להסתדר איתו בשום פנים ואופן. רציתי להמשיך ללמוד אבל לא יכולתי להשקיע את זמני בלימודי מתמטיקה. הייתי לא פה ולא שם, נוצר לי וואקום גדול שלא הייתי רגילה אליו והווקאום הזה גרם לי להרגיש פחות יעילה, פחות קרובה לסביבה ופחות פועלת. מצד שני כבר הייתי מאורסת וידעתי שאין טעם להתחיל לחפש מקום לימודים אחר, כך שהייתי ממש לא פה ולא פה. את האירוסין או את החתונה לא יכולנו להקדים, אגב, כי התקופה הייתה תקופת מלחמת יום הכיפורים ואת האירוסין עצמם חגגנו ביום הפסקת האש, וכך נותרתי עם חסר שהשפיע מאוד על הרגשתי הכללית. אחרי הכל, כמה אפשר לקנות ולסדר סידורים של כלה?…".

תמונת כתב היד של חנה משנת תשנ"א

על כתב היד משנת תשנ"א כתבה עופרה: "כתב היד משנת תשנ"א מספר שחנה לא נותרה רחוקה מהזולת ב"ה. היא השתחררה מאד אבל כעת היא חשה גם אי שקט פנימי. היא פעילה למדי ואנרגטית מאד, אבל יחד עם המודעות העצמית והביטוי שלמדה להרשות לעצמה, הופיעו אתגרים שדורשים עיבוד מושכל".

"כאשר כתבתי את כתב היד הזה הייתי במקסיקו", מספרת חנה על מה שהיה באותה תקופה. "בבת אחת ולא שום הכנה קיבל בעלי משרת רבנות בקהילה במקום ואני הפכתי מעקרת בית לרבנית. צנחנו לתוך עולם עם מנטליות שונה, עם מנהגי חיים אחרים, עם שפה אחרת ועם שעון משל עצמו והייתי צריכה להתמודד עם הכל בבת אחת. צנחתי לתוך מערבולת של עשיה, החלטות ואחריות. לא הייתי מגדירה את זה כאי שקט פנימי אבל התקופה הייתה בהחלט פעילה מאוד ולא פשוטה. הייתי צריכה להתמודד והתמודדתי. אני לא אומרת, זה היה מאתגר ובפירוש לא קל, אבל מאז שהייתי ילדה התמודדתי עם אתגרים לא קלים, לא?"

"אני זוכרת פעם או פעמיים שישבתי על המזוודה ובכיתי", מתוודה הגברת רוטנברג. "הרגשתי שאני מאבדת שליטה; אני לא יודעת את השפה, לא מתמצאת ברחובות ואפילו לא מכירה את השעון המקומי. לא הצלחתי להבין איך אני יכולה לקבוע עם אדם להיפגש בעשר ולהמתין לו שעתיים ואיך מפגש שהיה אמור להתחיל בתשע בערב יכול להתחיל בשתיים עשרה בלילה. אני, אירופאית שכמותי, התייצבתי בכל מקום בדיוק בשעה היעודה ואז התחלתי להמתין ולהמתין ולהמתין עד שכמעט פרחה נשמתי…".

אבל אל תחשבו שחנה נשארה הרבה זמן בתחושת חוסר שליטה, מהר מאוד היא אספה את עצמה ותוך חודשיים הוסיפה למאגר השפות שלה את השפה הספרדית, למדה להתמצא בכל האזור והשלימה אפילו עם 'השעון' המקומי.

"היו לי אתגרים, והם בהחלט דרשו עיבוד מושכל", היא מסכימה עם עופרה, "אבל אני חושבת שעמדתי בהם בכבוד".

תמונת כתב היד של חנה משנת תשע"ה

ומה קורה היום?

מול כתב היד האחרון של הגברת רוטנברג כותבת עופרה: "הכתב העכשווי מספר על אישה רגועה וסבלנית. כנראה קרו דברים שעזרו לה להגיע למצב של קרבה עם הסביבה הקרובה, אם כי הקרבה איננה מוגזמת. חנה כיום כבר לא אמורה להיות צעירה אבל הערנות שלה מרשימה מאד. הכל מסקרן אותה, הרעיונות מבעבעים בתוכה, והעולם המעניין 'קורא לה' לחוות ולהעניק מעצמה. הייתי שמחה להכיר את האישה הזאת", היא מסיימת את הניתוח בנימה אישית.

הגברת רוטנברג מסכימה עם כל מילה של עופרה: "זה נכון. התחלתי לעבוד כשהחברות שלי יצאו לפנסיה. בכל שנות גידול הילדים היה ברור לי שאני רוצה להיות אמא שלהם ולא אישה עובדת, כשהם בגרו ויצאו לחייהם התחלתי לחפש לעצמי עבודה וכשמצאתי את הוראת תחום השואה, אחרי שנחשפתי לעדות מצמררת של הורי, הרגשתי שמצאתי את עצמי. אם עד אז כל הזמן חיפשתי אפיק מעשי לכישורי, הרי שכשמצאתי את העבודה מצאתי גם אותו ומאז אני בהחלט מלאת סקרנות לכל דבר. העולם קורא לי לבוא לחוות אותו ולהעניק לסביבה מעצמי, בדיוק כמו שעופרה אמרה".

מילה שלי: ואת לא מוצאת אפילו טעות אחת של עופרה? מלחיץ!…

הייתי רוצה להכיר את האישה הזאת…

שם: דיתי רוזינר

מקצוע: מחברת ומפיקת מופע היחיד 'צמיחה חופשית'.

מקום מגורים: ישראל, ניו-יורק, ישראל.

שנות כתיבה: תשנ"ח, תשס"ה, תשע"ה.

לדיתי אני שולחת את ניתוח כתב היד במייל, התגובה הראשונה שלה מדהימה אותי. "אני בהלם", היא כותבת לי וממשיכה. "בהלם.  מוחלט.  ממש.
וואו……
קצת מפחיד……
וואו".

אחרי תגובה שכזאת אני מתחילה להסתקרן.

תמונת כתב היד של דיתי משנת 1998

ניתוח כתב היד של דיתי מגיע אלי מסודר במיוחד. "כתב יד ראשון – הכותבת בסמינר", מציינת עופרה בראש הניתוח, וממשיכה: "בחורה מוכשרת ביותר, אינטליגנטית ובעלת תפיסה מהירה, מאד אחראית ותורמת חברתית. דיתי מרגישה צורך להיות 'בחורה לדוגמא' כולל נחמדות, סדר וארגון מופתיים ואסתטיקה. היא מרגישה חובה להצטיין בכל תחום. אם אצל בנות אחרות השאיפה הזאת רחוקה מהמציאות, אצלה, עם יכולות גבוהות וכישורים בכל כך הרבה תחומים, זה מצליח. יש לה קרינה של חום אכפתיות וכבוד, מנהיגותיות, נחישות ורצון חזק. היא מצליחה מאד.

בהתמקדות בכתב היד נראה שדיתי אפילו מצליחה מדי בהגשמת רצונה ומשלמת על כך מחיר גבוה. השאיפה לשלמות לקחה מהספונטניות הטבעית שלה והכניסה אותה לפעילות אינטנסיבית מדי. באותו שלב כוחות הנפש שלה לא הופנו להתפתחות רגשית, אלא שועבדו לעשיית המושלם. התוצאה הייתה מרהיבה. ההרגשה? פחות…".

"באותה תקופה נראה שהייתה אצלה תלות בדעת הציבור, היא הייתה זקוקה לחיזוקים בלתי פוסקים מהסביבה, חיזוקים שיהוו אישור לפעילותה המושלמת, וזוהי כמובן, עמדת פגיעות. ההרגשה הכללית שלה הייתה שמוכרחים כל הזמן להצטיין. אי אפשר היה לדבר על אושר טבעי, מתיש להיות כל הזמן בהופעה…".

"העובדה שאסור להיכשל או למעוד, גרמה לדיתי מתח רב, שבולט בכתב ידה. החלום הרע שלה בתקופה זו הוא שמישהו יעיר לה או יבקר אותה, אבל מבחוץ פגשו כולם רק את הבחורה הכי מוצלחת בשטח".

דיתי רויזנר טוענת שהניתוח של עופרה מדויק. "בשנה לה שייך הכתב הראשון הייתי תלמידה ב-ג' סמינר. ילדה טובה מבית טוב, שמרגישה מבפנים צורך בוער ואינסופי להוכיח את יכולותיה ואת מסוגליותיה. להיות ראויה לכתר השם הטוב שנקשר לה. העתיד נראה צפוי ומבטיח. הייתי ילדה תמימה ומתוקה, שרצתה, האמינה וידעה רק דברים טובים. מאלה ששותות בצמא כל מילה של כל מורה ורצות לארגון גם בגשם. מאלו שמרצות כל הזמן; את הסביבה, את ההורים, את המורות, את החברות… את מי לא, בעצם?… אבל את יודעת מה, הייתה אחת שלא ריציתי בכלל באותם שנים – אני בעצמי…".

תמונת כתב היד של דיתי משנת 2005

"עברו 7 שנים ולכותבת יש שני ילדים", מסכמת עופרה את הידוע לה מול כתב היד השני, "הכתב מראה שהכותבת למדה משהו על החיים. הוא פחות אינטנסיבי ופחות יציב. המתח התרופף. אלא שיחד עם תחושת המשבר (מחוסר היכולת להיות המושלמת הלאומית) הופיעו צמיחה רוחנית ויכולות רגשיות מדהימות. בשלב זה דיתי הרבה פחות תלויה בחיזוקים ומחמאות, וזה מרגיע, אבל שלוות הנפש עדיין רחוקה.

ההתרופפות בשליטה העצמית, שוודאי לא הייתה חוויה קלה, שינתה את החשיבה של הכותבת או לפחות סדירה ויעילה אותה למשך תקופה. היציבות נפגמה, אבל הביאה בכנפיה בשורות טובות: השימוש החדש ברגש הציף יכולות שהיו חבויות, כמו גישה אומנותית, הופעה של אינטואיציה(!) ורוחניות עשירה בהרבה.

כעת, עם קצת שברון לב, הכותבת למדה שאפשר להיכשל, לאבד, להחסיר, ובכל זאת להישאר  בחיים. ואולי לחיות עוד יותר… היא מתלבטת יותר ולמדה להסס. התקוות הגדולות לביטחון המדומה שנתן לה הכסף והרכוש, ירדו בהרבה והופנו כלפי שמיא. היא מתפקדת היטב, אבל מרגישה שהקרקע לא יציבה תחתיה. הכלים שהיו טובים לה בבחרותה לא שימושיים כעת".

דיתי טוענת שלא יכול להיות ניתוח יותר מדויק של מה שעבר עליה באותה תקופה. "בשנה לה שייך כתב היד השני, הייתי נשואה עם שני ילדים, רגע לפני פירוק הבית. העולם כבר היה נראה לי מקום הרבה פחות תמים אבל עדיין הייתי אופטימית ומלאת תקווה. באותה תקופה כבר הבנתי שהחיים אינם בדיוק כפית הדבש שמכרו לנו, יש בהם התמודדויות וצריך לדעת איך להתמודד איתן. אי אפשר להיות מושלמת בהכל, אי אפשר לתפקד בכל החזיתות, צריך גם לדעת לוותר. עם זאת למדתי גם שלכל אחד מאתנו יש את השביל שלו, השביל שנסלל במיוחד עבורו ובו הוא צריך ללכת. אני זוכרת את התקופה ההיא כתקופה של פירוק פנימי מחד אבל בנייה חדשה מאידך. זאת הייתה תקופה של קרבת אלוקים שלא תיאמן".

תמונת כתב היד של דיתי משנת 2015

"עברו כעשר שנים נוספות, הכותבת אם לארבעה ילדים", מסכמת עופרה את הידוע לה לגבי כתב היד הבא של דיתי ומתחילה לנתח: "היא אישה בשלה מלאת רגש וכישרונית מאד. יש התלבטויות, אבל יש גם ספונטניות בתוך הארגון המופלא. הכתב דינאמי, חי, אין מקובעות, והרבה מהאינטנסיביות שבה לאפיין את הפעילות שלה ואת קשרי האנוש".

בסוף עמוד הניתוח כותבת לי עופרה "מה אכפת לך לגלות לי מי זאת? אני מאד רוצה להכיר, לא כל יום מוצאים דבר כזה", ושורה זו מתמצתת יותר מכל את מה שהיא חושבת על דיתי לאחר הניתוח (ואם אתן דואגות לסקרנות של עופרה, אין בשביל מה, היא באה על סיפוקה. לאחר סיום הניתוח קיבלה עופרה את שמות כל הנשים על כתב היד שלהן עבדה…).

"כיום אני ב"ה נשואה ואם ל-4 אוצרות", מספרת דיתי על עצמה. "במהלך השנים שעברו קרו כל כך הרבה דברים ושינויים שאני ממש לא יכולה לספור את כולם. נישאתי פעם נוספת, חליתי במחלה והבראתי ממנה, אימי נפטרה ועוד כהנה וכהנה. השנים שלי לא הכילו רק דבש, אבל הם העמיקו את הקשר שלי עם ה' יתברך בצורה בלתי רגילה. בשורה התחתונה, הם אלו שהפכו אותי למי שאני היום. ומי אני היום? בעיני אני בן אדם שלא מקבל כלום כמובן מאליו. אני יודעת שהחיים הם עבודה יומיומית ומאומצת, ומצד שני אני שמחה, אופטימית ומלאת תקווה".

מילה שלי: בתחילה חשבתי שגרפולוגיה זה עוד בלוף, עכשיו אני שמחה שאני מתכתבת עם עופרה במייל ושאותיות מקלדת אי אפשר לנתח…

אם אין התחלה חדשה אייצר אותה לבד

שם: חני וינרוט

מקצוע: כותבת, מחברת, משוררת, מרצה, צלמת (טרי טרי…), ובעצם, מה לא?…

מקום מגורים: ישראל.

שנות כתיבה: תשס"ד, תשע"ג, תשע"ה.

חני מגיבה בשוויון נפש מול הניתוח המדויק של עופרה. "תמיד האמנתי בגרפולוגיה. אני יודעת שאפשר לגלות דרכה כמעט כל דבר. הסכמתי לשלוח את כתב היד שלי לניתוח למרות שידעתי שהוא עלול לגלות עלי דברים כיוון שאני לא חושבת שיש לי מה להסתיר. עופרה דייקה עד אחרון הפרטים, אבל זה לא מפתיע אותי. ידעתי שכך יהיה".

את הניתוח שמעניקה עופרה לכתב היד של חני היא מחלקת לשניים – ניתוח גלובלי וניתוח לפי שנים. בניתוח הגלובלי מספרת לנו עופרה על חני: "חני אישה מאוד מאוד אינטליגנטית. כישרונותיה מגוונים במיוחד; היא יצירתית ויש לה כושר ביטוי משוכלל ביותר, בהיר וברור. חני בעלת דמיון ומעוף, אבל אינה מאבדת את הצד המציאותי ונמצאת בהחלט על הקרקע. גם החשיבה שלה בהחלט רצינית. היא נוהגת בכנות ובפתיחות ויוצרת יחסים צלולים וברורים. אין לה עניין להחביא מהזולת ולהיפך, יש אצלה משהו פתוח ומאפשר קשר. יש לה נטייה לחקרנות רגשית אך היא מסוגלת גם לאסוף מידע.

חני הייתה הרבה יותר רגשית בעבר אך כיום החשיבה שלה יותר עניינית. הכתב משנת תשס"ד שונה מאוד מן הכתב שקדם לו. משהו רציני מאוד השתנה בחשיבת הכותבת. הגישה שלה לסביבה ולתהליכים נהייתה יותר תכליתית. עד אז, הייתה בה אכפתיות ודרישות מוגדרות, כעת הן נעלמו כמעט לגמרי. נראה שהיא הגיעה לתובנה ש'הכל הבל'. בכתב העכשווי נראה שחני הרפתה מהמלחמות על גשמיות, על עיצוב ועל שאר שטויות שבעבר תפסו אצלה המון מקום. כיום היא במקום אחר, עם תפיסות אחרות. בגדול, התכונות הבסיסיות של חני לא השתנו אבל עם השנים רואים את השנוי במשקל שהיא מעניקה לתחומים שונים, וניכרים תהליכים מאד משמעותיים של שינוי, אחריהם ניתן לעקוב אפילו משלושה כתבים בלבד".

תמונת כתב היד של חני משנת תשס"ד

מכאן והלאה מתחילה עופרה לנתח כל כתב בפי עצמו: "בשנת תשס"ד רואים בכתב היד יותר סדר פנימי, אם כי חני אף פעם לא הייתה אדם שקט… בכתב זה ניכר הצורך בבסיס גשמי מספק בהסתמכות על החושים והרגש".

כשחני קוראת את הניתוח היא אומרת רק: 'מדויק מאוד'. אך כשאני מבקשת ממנה בכל זאת לפרט לטובת הקוראות היא מרחיבה: "אני בן אדם שצריך המון ריגושים. כמעט היפר-אקטיבית. גם לפני שחליתי במחלה הייתי צריכה כל הזמן להחליף ריגושים. אני ממצה דברים מהר ועושה שינויים ללא הרף ואת זה בדיוק עופרה מתארת".

"בשנים הבאות, מהן לא היה לעופרה כתב יד, חיליתי במחלה ואז, באיזשהו מקום נעצרתי על מקומי מההלם. רק אז התכנסתי ופיתחתי את הצד הפנימי שלי".

תמונת כתב היד של חני משנת תשע"ג

"בשה זו כתב היד הרבה יותר מרוסן, מכווץ וצר", מתייחסת עופרה אל הכתב השני. "יש בלימה בפרץ הרצונות האופייני לכותבת. כעת, חני מפעילה פחות לחץ על הדף ואין אותה אנרגיה שראינו בכתב הקודם. ניכרים שינויי זווית קיצוניים המראים אי שקט והתלבטויות משמעותיות. חני פחות מרוכזת ויציבה.

משהו קרה, משהו רציני מאד ששינה את היציבות והרגשת היכולת של הכותבת. חני מרוכזת במשהו אחר, היא נזרקה אל משהו שלקח ממנה את השלווה, הוא שמט את הקרקע תחת כפות רגליה והסיט את השימוש בכוחות הנפש שלה בעיקר אליו. אם היה לנו ציור מהתקופה ההיא אולי היינו יודעים במה מדובר".

"אני זוכרת את עצמי עוברת התמודדות פנימית לא קלה בתקופה לה שייך כתב היד השני שלי. אחרי מספר שנים של התמודדות נואשת והתכנסות פנימית עברתי תהליך שלך עיכול והשלמה. אני זוכרת שבאותה תקופה הייתי מעט מיואשת מהחיים, בדיוק כמו שמתארת עופרה. אבל אחרי שסיימתי להתייאש הבנתי שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים ולערוך שינוי. אני לא יכולה לחיות בניגוד לאופי השמח, היצירתי והמתחדש שלי, אני לא יכולה לחיות כמו אחת שעומדת לקראת סוף של משהו. כדי לחיות אני חייבת להרגיש בהתחלה ואם אין לי כרגע התחלה חדשה אייצר אחת כזאת בעצמי. אחרי שהבנתי את זה הסתערתי על החיים בעוצמה שהכרתי, אלא שהפעם מילאה אותי תחושה של שליחות. התחלתי לכתוב (כן, גם לכן), הוצאתי ספרים, התחלתי להרצות וממש לאחרונה אפילו התחלתי לצלם. מהתמונות שלי כבר עשיתי תערוכה ואוטוטו תוכלו למצוא את ספר התמונות הראשון שלי בחנויות…

נכון, הייתי אומרת שיש בהתחלות שלי משהו משונה, אבל הן מחיות אותי ואני מרגישה בהן שליחות".

תמונת כתב היד של חני משנת תשע"ה

"בשנת תשע"ה חני מדגימה היפוך ממשי בנקודת הכובד באישיותה", טוענת עופרה. "היא מתבססת על הצד הרוחני ולא ממש סבלנית לשטויות. ניכר בכתב שלה רצון וניסיון להגיע לתפקוד יציב, אבל העשייה העקבית והסבלנית, והסלחנות שגילתה עד עכשיו כלפי שקרים, נעלמו מחייה. מרכז הכובד של חני נמצאת כיום ברוח, באמונה ואולי גם בהתפתחות הנפשית. עם זאת, הגברת יודעת גם ליהנות מחוויות מעשירות. היא בעלת גישה אומנותית, אם כי אינני חושבת שהיא יוצרת עם הידיים, אולי היא כותבת או בעלת רעיונות מקוריים במיוחד (עופרה, קלעת בול! צ.ג.). מדובר ביצירתיות שאי אפשר להתעלם ממנה, אבל לא יצירה בתלת מימד. חני לא אדם מצומצם, היא חשה את מה שמעבר ויש בה נטייה ברורה לנסתר. יש לה מנת אינטואיציה שיכולה הייתה להספיק לשלוש גברות אינטואיטיביות עד מאוד, ובכל זאת, חני לא רחפנית. היא פה, עם המשפחה שחשובה לה מאד ועם השקעה במקומות הנכונים".

"בתקופה הנוכחית אתן כבר יודעות מה קורה איתי", מתייחסת חני בקצרה לניתוח האחרון של כתב ידה. "אתן קוראות את מה שאני כותבת ושותפות לחוויות רבות מאלו שעוברות עלי בדרך. עופרה צודקת בכך שהיא אומרת שהשתניתי. באמת השתניתי מאוד. כיום אני באמת יותר מחוברת לרוחניות ועם זאת, היצירתיות שנעלמה ממני שנתיים לפני כן, חזרה אלי במלוא העוז. אני פועלת, יוצרת, מתקדמת ומשתפת, אבל בכל זאת כבר יודעת מה עיקר ומה טפל, במה להשקיע את החיים ובמה לא. כן, בדיוק כמו שעופרה אמרה".

מילה שלי: אין. נגמרו לי המילים. מדהים מה אפשר לראות דרך סיכום או מכתב. אין מה לומר, האותיות הן באמת ראי הנפש, לא רק התוכן…