אתמול ישבתי מול הדסה, בת מוכשרת ( זה בלט בכתב ידה) בת סמינר בי"ב בת 17.5. הדסה משכה בכתפיה והצהירה: שום מסלול, שום תחום מקצועי לא מושך אותי. ומסקרן? שאלתי. כלום. לא משנה כיצד ניסיתי לעורר אותה למצוא את החלום שבליבה או את התחביב אליו היא נוטה, לא מצאתי אפילו קצה חוט.
אם כך, המסקנה היא שהבעיה אינה בתחום המקצועי. ישנן לא מעט סיבות שיכולות להביא לפסיביות כזו. פחדים שונים וגורמים אחרים. כאן, הגורם להימנעות מצידה, התברר ככשל בתחום של קבלת החלטות. הדסה ניזונה מבדלי התרשמויות אישיות של תלמידות המסלולים, של בנות דודות ושכנות ( מוטות כמובן – כל אחת כפי חויותיה ומידותיה). התסכולים שלהן בלטו בתיאורים העסיסיים שלהן, ומידע אובייקטיבי לא היה בידה. הדסה לא ידעה לענות, לאן היא מכוונת את עצמה ומה המניע שלה ללמוד מקצוע בכלל.
הנושא של תהליך קבלת החלטות הינו נושא רחב מאד. המוני מחקרים שונים ומרתקים, מסקנות רבות מספור, ותיאוריות רבות המשפיעות על כל תחום מתחומי החיים שלנו, ובכלל.
על היועצת התעסוקתית הבאה לסייע בבחירת מקצוע, מוטלת החובה לזהות את דרך קבלת ההחלטה של הפונה.
לעיתים, התבנית בדרך לקבלת ההחלטה הגיונית ויעילה. אבל יש מקרים של כשלים בדרך. לדוגמא, קיימות הטיות מחשבה, שיובילו לבחירה שגויה- לא בגלל תכנים או מידע שגויים, אלא קשיים בתהליך, שמושפע מאירועים ומסקנות שקרו ממש מזמן. לדוגמא, תובנות מהילדות, או מצורת חשיבה ייחודית ומקורית במיוחד, כולם לא דברים שבנות צעירות מודעות אליהם.
אפשר לומר בצדק, שרוב האנשים מכריעים את החלטותיהם בעזרת האינטואיציה, זאת עובדת חיים, והיא נכונה גם אצל מחליטים שקולים ומתוכננים, בהחלטות כבדות משקל. אלא, שיש הבדל ענק, בין זה שמחליט רק לפי "תחושות בטן" ,לבין מי שבתוך תהליך קבלת החלטות מושכל, מערב גם אינטואיציה, שכבודה הרב, במקומה מונח.
עלינו להיות מסוגלים לחזור בפני עצמנו על טיעונים, שיעמדו לצידנו בשעות של התמודדות עם קושי, בכדי להשיג את המטרה. כשנתקל בקשיים, יתעורר הצורך לחזור בפני עצמנו, על מה עלינו להילחם. אם לא נדע– לא נוכל להצליח לבחור בדרך המיטבית. נוכל לחייב את עצמנו רק אם ה"למה" נהיר לנו, אם נדע למנות בפני עצמנו מדוע אנחנו לומדות לילות כימים מקצוע כה תובעני כפי שבחרנו.
אכן, בחירת תחום עיסוק היא החלטה די גורלית. לא נאמר גורלית, כי יש כאלה שעשו הסבה או שינו לימודים אחרי שהתחילו. אבל אין ספק שזה גם יקר וגם מעכב את ההתפתחות המקצועית.
משום כך, ההחלטה לגבי בחירת תחום לימודים חייבת להיות מודעת ולא אינטואיטיבית בלבד.
לפני הבירורים ומבול המידע, יש צורך לענות לעצמך על שאלות מהותיות באשר לשאיפות שלך. זה הבסיס ואסור לקפוץ ישר לשאלה אם את מתאימה. נחוץ לסמן מטרות שהן משאלות הלב שלך.
עליך לתת את הדעת ולרשום לעצמך לפני הכל: מה חשוב לך מאד, חייב להוביל בשיקולים. מה רצוי שיהיה. מה היית רוצה שהעיסוק המקצועי שלך יכלול.
כשבאות לייעוץ בנות שראשן הסתובב סביב ה"קריירה" שהן מדמיינות, אני מבקשת מהן להיזכר, על מה הן התפללו על עצמן בתפילת נעילה. זה לא היה על ה"קריירה". סימן שיש שיקולים חשובים עוד יותר, בראש סולם העדיפויות שלהן. אותם חייבים לכתוב. אם מתחילים מבירור האפשרויות העומדות לפניך ולא מהשאיפות, יהיה לך מידע, אבל לא מפתח כיצד לסווגו…
הבירור הבא עם עצמך נוגע לסיבות בגינן את מעוניינת במקצוע. האם רק רק פרנסה לבית? ומה עם סיפוק? אולי הסיבה היא, להוכיח יכולות גבוהות למישהו בסביבה? מעמד מקצועי שישפר את החברתי הכושל? כשהמניע יהיה נהיר וברור, תוכלי לסמן מטרות, ואז תתכנני איך להגיע אליהן.
ישנם יועצים ששואלים שאלות גדולות מאד. למשל- איך את רואה את עצמך בעוד 5 שנים? אלו שאלות שלא באמת ניתן לענות עליהן, והן בגדר כשל. מדוע? כי עדיף לשאול את עצמך מה יש בידך לעשות היום בשביל המחר. לבדוק כיצד לקדם את עצמך עכשיו, אל המטרה שסימנת. הגדרת משימות שיקדמו אותך היום עדיפה על דמיוניות לגבי העתיד הזוהר.
חדוה תופסת נפח בחברה, תקשורתית מאד, ומלאה בהערכה עצמית. היא אלופה בלדאוג לנוחיותה, ומרגישה שמגיע לה, כי היא משקיעה המון גם בזולת, ועסוקה בנתינה אינסופית.
אגב, בנות מבורכות בביטחון עצמי כזה, נוטות לחנך את הסביבה במקום לזרום איתה, ולהנהיג במקום לתת שירות. ה-בעיה, שבנות כאלה, נוטות להסתבך לפעמים בעבודה, שהרי הבוס שלהן לקח עובדת, כפיפה, ולא בוס לעצמו…אם חדוה תייעץ יותר מדי עצות (צודקות!!) לבוס, היא תהיה הראשונה שתפוטר… הגיוני? לא. מציאות? כן.
לדבר הכותבת, בהגדרת "מה את מחפשת" טמונה השאלה מי את, והיא צודקת ביותר. צריכה להיות מודעות אל מה היא שואפת להגיע, מהם הכלים הפנימיים שבורכה בהם, נקודות חוזק לבנות עליהן, ומהם המשאבים שעומדים לרשותה.
