כשחל שינוי משמעותי, שמשנה לנו את כמעט כל מרכיבי חיי
היום-יום, כל אחד מגיב אליו.
לילדים, יש באופן טבעי, פחות מודעות, פחות יכולת
לנתח מצבים, ואוצר מילים קטן מדי, מכדי להסביר מה
הם מרגישים. אבל הם מרגישים היטב – וגם את
הניואנסים הדקים, ומגיבים אליהם.
החסרים המילוליים אינם גורמים להם לא לבטא
את עצמם. הם מתבטאים בצורת ביטוי לא מילולית
בעזרת סימנים גרפיים. ומה שהם מספרים על ההרגשה
הסובייקטיבית שלהם, לא תמיד תואם את מה שציפינו.
הפעם נעסוק בתגובה כזו העולה מציורי ילדי משפחה
ש"על הנייר", שהייתה אמורה להיות במצוקה קיצונית,
והיא כל כך, כל כך לא. אימהות רבות מספרות על
תגובות מפתיעות של ילדיהן לשהות הכפויה והממושכת
בבית, עם המשפחה. הן מספרות שילדים, שהיה צפוי
שיהיו רגוזים כתוצאה מחוסר אוורור, הפתיעו אותן
לטובה, עם התנהגות רגועה ונינוחה ברוב הזמן. ישנם ילדים שפיתחו
חרדות, מריבות, ושאר מרעין-בישין, אבל רבים מהילדים חשו
להפתעתן, דווקא רוגע בסיסי. אותו רוגע איפשר אוורור מסוג אחר.
השחרור מלחצים חברתיים, מקשיי התארגנות מעיקים, מהחובה
להצטיין, או גורמי מתח אחרים, יצרו אוירה נינוחה מתמיד, לא רק
אצל הרבה מהילדים, אלא גם אצל רוב האימהות העובדות בדרך
כלל. ילדי המעון חזרו לחיק אמותיהן ושינו דפוסי התנהגות שנבעו
מחסרים. גם אצל הגדולים יותר-התחזקות הקשרים בתוך המשפחה,
ותשומת הלב לה זכו, נתנו לילדים מענה טוב בהרבה, לצרכים
הרגשיים שלהם, וזה, יצר בבתים רבים אוירה יותר שלווה. ועם בסיס
שכזה, אפשר אפילו להקניט או לריב פה ושם, וזה בסדר… התופעה
הזו היא לא משהו שהיינו צופות לפני שקרתה. כולנו היינו מבוהלות
בהתחלה, מאוימות מהמגבלות ועם הסגר שאחריהן, מבוהלות
מחסרון מוסדות הלימוד עליהם נשענו, לא רק טכנית, אלא גם
חינוכית. נועה, אם לארבעה, מסווגת כ"סיכון גבוה". מצב בריאותה
מחייב את ילדיה להיות אתה בבית בבידוד מוחלט חודשים ארוכים,
ולא לחזור למסגרות החינוכיות, גם כשכולם חוזרים. גם נועה
מופתעת לטובה מהאווירה בבית. "המריבות שהיו מנת חלקנו כרגיל,
הלכו ופחתו עם התארכות השהות המשותפת בתוך הבית בלבד"
היא מספרת, ומוסיפה: "הילדים עסקו הרבה ביצירה, מתוך שיתוף
פעולה, הייתה פה יותר ויותר שלווה ונעימות".
נועה ביקשה מהם ציורים, והעבירה את הבקשה שלי
כלשונה: ציירו מה שמתחשק לכם. הנושאים שהתקבלו היו
משאלות לב. אוטו גלידה, חוף הים, או לימוד בבית כנסת,
הם לא הנושאים שיש להם מול העיניים, הילדים האלה לא
יצאו מהבית ולא התראו עם אף אחד, כפשוטו, מאז פורים.
היו ציורים נוספים אבל אף אחד מהם לא ביטא את הסגר
הכפוי. כולם עסקו בנושאים שמחוץ לבית. ציורים של
הבלתי אפשרי לעת עתה, אבל הוא לא הפסיק להיות
חלק ממני. כדאי להקדיש כמה מילים לנושא הזה של
ציור משאלות לב. ידוע שהציור והכתב נוצרים במוח.
לא רק מרכז הכתיבה הנמצא באזור השפתי מעורב
בתהליך, אלא אזורים רבים במוח, מאזורים שונים, נרתמים
להפקה כזו. בכדי להפיק כתב או ציור, נדרשת תזמורת
שלמה ומתואמת של תפקודים מוחיים. למשל, שליטה על
המודולציה של היד, טעינת נושאים רגשיים קשורים, תיאום עין-יד
ועוד. יוצא אם כך, שהכתב והציור הם תוצר נוירולוגי של המוח.
ככאלה, הם משקפים את מה שהמוח חולש עליו. בכוחם להביע את
התכנים שנמצאים בו, בתנאי, ותנאי חשוב: צריך להבין את השפה בה
משתמש המוח. התכנים מתבטאים בכמה צורות. פסיכואנליטיקאים
יאמרו- בחלומות. אבל הצורה היותר נוחה להבנה היא הסימנים
הגרפיים. זו השפה שמבינים הגרפולוגים. העובדה שאין שני כתבי יד
זהים או שני ציורים זהים, נובעת מהעובדה שאין שני מוחות זהים.
יכולים להיות ציורים שנראים דומה אבל בהגדלה, יהיה ניכר למשל,
הבדל עצום בלחץ הכתיבה/ציור או באזורים בהם מתגבר הלחץ.
אל הדף יגיע – בין בכתב ובין בציור- מה שמעסיק את המוח. מה
שלא תופס מקום, גורם אי שקט, או חשוב לזהות העצמית, לא יופיע
בציור. לא תמיד קל לגרפולוג לדעת, כמו במקרה שלפנינו, שמדובר
במשאלת לב ולא במציאות אותה מצייר הילד.
משום כך, כאשר ילד שכלוא במשך חודשים בבית, מצייר חוף ים,
אוטו-גלידה או לימוד בבית הכנסת, הוא מביע משאלות לב. המעניין
כאן, זה שבציורים לא ניכרים שום סימני מצוקה הידועים לגרפולוגיה.
כפי שהזכרנו קודם, מצבם של הילדים הללו היה אמור להיות לחוץ
למדי אבל הם הגיבו שונה בתכלית. הפתעות טובות כאלה ששמעתי
מאימהות רבות, הן סיעתא דשמיא מיוחדת וצריך להודות עליה בכל
לב ופה.